<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' גיטין סימן נ"ו</h1>
<h2>דף נו:</h2>
לר' יהודה ב"ר נתן הנביא. מעי מעי אוחילה, כי לא אדע מי אחרי אוריש ואנחילה, העושר הרב אשר נתן לי, והכבוד הגדול הצפון אצלי, וסגלת חמדת אוצרי וחילי, אשר יעשרני המלך והרבה את זבולי, והוא ההוד והכבוד אשר האציל עלי האדון הנכבד הזה מרוחו והאיר את שבילי, ונגה אור יקרו וקרנים מידו לי, דת יקרו הנחילני, ותורת חסדו הורישני, פקח את עיני והאיר אשוני, כאשר קבלה מסיני ונתנה בקרב ארמוני, לשכן בהיכלי ומעוני, להיות אצלי אמונה לזבולי, להשתעשע עמה יומי ולילי, העל נחלה כזאת לא אדאג, ועל ירושה הזאת לא אשאג, אמרתי אהה אדוני העוד לי בנים במעי, היצאו עוד מחלצי בני שעשועי, להורישם התורה הזאת ולזכותם, להניח להם ברכה אל ביתם, זאת נחלת אדני אשר אין ערערין ומפקפקין, זאת היא ירושה שלא יצאו עליה עסקין, באה אלי מיד בעליה, ואין טוען עליה, שהיא ירושה בידו מקדמונו של עולם, עלה למרום לקחת מתנות באדם, ומשרתי עליון מסרו לו סודות כלם, אשריו שזכה לפני חמה, ואשרי שזכיתי לאורה העצומה, אם כן איפא ואל גרם המעלות בידו ישבתי וקמתי, ואל מדרגה גדולה על ידו עליתי והתרוממתי, איך לב הותל יטני, ורוח נואל יפתני, לחרף ולנאץ בסודו, ולזלזל מעלתו והודו, ואם כדברי בן המחטא, חכי יהגא ולשוני בוטה, חשבתי להיות בן ביתו, אחר אשר הגיעני כל הכבוד הזה מאתו, לא במרד ולא במעל, חלילה לאל ממעל, והגדולה שבכלן בהיותי שאלה אחת שואל מאתו והוא העניקני מתנות הגדולות, הראה בי עינו היפה להריק לי נדבותיו כגשם נדבות נוזלות, אמרתי הנחל הזה איך אוכל לעבור ואיך אשחה במים שאין להם סוף והנחל הולך וגדל נגדי, והירדן מלא על כל גדותיו ואין בידי רק מקלי לבדי, על כן דברתי עד הנה דברי לא לדבר אחר ושאר רוח לי, כי אם לבד אהבה ורצון ונפש ידידות משחרת לא לדרך אחרת, והעזר קיים והקשר אמיץ בחבלי אהבים קדודים קשור, ובעבותות אהבה אסור ועצור, ולא אחדל מענות את אהובי, ולא אחשוך פי כי הוא ידע את לבבי, גם אני ידעתי כי בריתו ברית עולם לא תשכח, אין בעיונו רק אהבה ושלום רוח נכון ולב שמח, וחלי מעי הגדול יום ששי ושבת כחבלי יולדה, עצרני מהשיב על ספרתך ואגרתך החמודה, עד כי בעונותי יום ששי בבאה אלי, ואני על יצועי מתגלגל בחבלי, צועק מרוב צירי וחילי, ולא זכיתי לראותה עד יום שבת כי הניח השם מעט אלי, ומצאתי רפואה בספרך לנגעי התחזקתי ואמרתי שישו בני מעי, ועתה עמדתי עליה, וברשותא דמר אמינא מאי דאתחזו לי בסייעת' דשמיא.
מה שחלקת בשיור וצד אישות דלא אלא בדבר דשייכא ביה בעודה תחתיו, אע"פ שרובם של אותם בעיות רבית וירושה ודומיהם הכי אזלי, מה תעשה בציור תרומה גבי חוץ מתרומותיך, היכא שבעלה ישראל וגרשה ואמ' לה הרי זה גטיך על מנת שלא תאכלי בתרו'[מה] אם תתארסי לכהן, דהויא מותרת בתרומה אי לאו משום שיוריה דבעל, אע"ג דגרושה היא וגרושה ממילא אתסרא לכהן להנשא לו, אפי' הכי מן האירוסין אכלה בתרומה כל זמן שלא נשאת, כדאפסיקנא הלכתא פ' הבא על יבמתו [יבמות נ"ו ע"ב] הלכתא כר' אליעזר ור' שמעון דמשמרת לביאה פסולה אכלה, ואע"ג דפסקינ' הלכתא פ' יש מותרות [שם פ"ד ע"ב] לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, וא"כ מאי משמרת לביאה פסולה איכא, הא אתמ' בהדיא דגרושה לכהן מוזהרת דכל היכא דאיהו מוזהר שלא ישא אותה היא נמי מוזהרת שלא ישאנו, ומפיק לה מלא יקחו [ויקרא כ"א], לא יקחו, מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש, וכי אתמ' דרב לא הוזהרו כשרות כו' היינו כהנת לחלל, דכיון שהוא אינו מוזהר שלא ישא כהנת היא נמי לא מתזהרא, הרי לך בפי' דאי לאו שיוריה דבעל אכלה בתרומה, והתם היכי שייכא בעודה תחתיו בתרומה והלא בעלה ישראל הוא, אלא דלאו כלל הוא, דאפי' במילי דלא שייכא גביה בעודה תחתיו אשכחינן שיורי בגמ' וקיימ' בתיקו.
עוד כתבת ואפי' פריש לה מר משום שיור, ליכא למשמע לה מינה מידי, דההיא ר' יוסי ב"ר יהודה היא ואליבא דרבנן [גיטין פ"ב ע"א], והיינו טעמא שלא הביאה הרב אלפסי ז"ל, ואם כדברי החדושין היה לו להביא לחלוק בין ביאה לנשואין, אלא ודאי ר' יוסי ב"ר יהודה היא אליבא דרבנן ואמ' תבעלי וה"ה לתנשאי, אלא מדקא בעי למתני סיפא [שם פ"ד ע"א] לא תבעלי, דלא שייך בהו נשואין, תנא נמי שלא תבעלי גבי אסר וה"ה שלא תנשאי, ע"כ, נפלאתי עליך פליאה נשגבה לא אוכל לה, כד נאים מר אמרה להאי סברא, לבלבל סברתו הנכונה בסברת מי שאינו מבחין בין המדמה והמושכל, אמרת דתבעלי ותנשאי אחד הם והכל שוה לר' יוסי ב"ר יהודה, ומשום דקתני בבריתא לא תבעלי גבי אבא ואביך תני נמי לשון לא תבעלי וה"ה לשלא תנשאי, תינח להאי בריתא דאבא ואביך, אבל בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן לעיל [פ"ב ע"א] דקאמ' מתני' כי האי תנא דתניא א"ר יוסי ב"ר יהודה לא נחלקו וכו', אלא על מה נחלקו על המגרש את אשתו ואמ' לה ע"מ שלא תבעלי, והתם מאי טענה מספקת לה, אם איתא לדר' יוסי ב"ר יהודה תבעלי ותנשאי חדא נינהו, אלא בודאי סברתנו כך היא וכך עלה בדעתנו אי ניחא ליה למר לפרשה הכי, דתנא דקא בעי לאוקומי פלוגתיה דר' אליעזר ורבנן בחוץ הוא ולא ע"מ, שלא תנשאי דווקא, כדמפ' לה בהדיא בבריתא דר' יוסי ב"ר יהודה, וקאמ' דוקא בחוץ הוא דפליגי, וההוא קאמרי רבנן דהוי שיור גמור גבי ההוא גברא שאסרה לו בין בזנות בין בנשואין, אבל בע"מ דנשואין מודו ליה שהרי הותרה אצלו בזנות ולא חשבי' שיור דנשואין שיור, והא תנא דנשואין לא שיור חשבי ליה אלא כתנאי בעלמא, מאחר שמתקיים בה גופו של גט דהיינו הרי את מותרת לכל אדם, שהרי לא נמנעת זאת מכל אדם, ובנשואין הויא גביה דידיה כתנאי' בעלמ', אי מקיימי' להו הוי גט ואי לא לא, ור' יוסי ב"ר יהודה חשיב ליה אליבא דרבנן שיור דנשואין שיור מאחר שאין מתכוין בה גופו של גט בכל ענין, והעד הנאמן לך בריתא דר' יוסי ב"ר יהודה, דלא קתני בבריתא אלא ע"מ שלא תנשאי, מכלל (דפ"ק) [דת"ק] בדקא סלקא דעתיה דבחוץ הוא דפליגי אבל ע"מ מודו ליה, ודאי ע"מ הוא דווקא דהיינו שלא תנשאי, אבל בשלא תבעלי בודאי סבירא ליה דאינו גט, ודמיא דחוץ הוא שיור גמור, ועוד ראיה נסחת ר' שסוגית ההלכה על ציר זה סובבת, גבי נענה ר' יוסי [שם פ"ג ע"א], דקאמר, היאך מצינו שזה מתיר וזה אוסר כו', ובמאי אילימ' בע"מ הרי הותרה אצלו בזנות, ואי סבירא ליה לתנא דע"מ דפליגי ר' אליעזר ורבנן בשלא תבעלי הוא היכי הותרה אצלו בזנות, ואי ס"ל אלא ודאי ע"מ שלא תנשאי הוא, הרי לך ראיה ברורה שזאת היא שטת ההלכה וזאת היא סברת ר' יוסי, והיינו הוא שלא פסק הריא"ף ז"ל כר' יוסי ולא הביא ההיא בריתא, דהא מוכח לה רבינא דהאי אלא חוץ הוא מבריתא דנגעים, והלכתא כרבינא דבחוץ הוא דפליגי אבל בע"מ מודו ליה, כלומ' בע"מ דנישואין, דלא חשבינן ליה שיור בההוא ע"מ דר' יוסי, אבל בע"מ שלא תבעלי ודאי מודו דשיור הוי, א"כ בודאי חלק הרב בין ביאה לנשואין ודי לו כשפסק כרבינא, ממילא משמע דע"מ שלא תבעלי הוי שיור.
ובבריתא דשלא תבעלי לאבא ואביך דייק מיניה רש"י ז"ל אבל שלא תבעלי לפלוני אינו גט, לאו כדקאמ' מר שה"ה שלא תנשאי, אלא דווקא לא תבעלי הוא דהוי שיורא, ואפי' אליבא דרבינא כדפרישנא דע"מ דבעילה כלהו מודו דשיור הוי, אבל בע"מ דנשואין אפסיקא דלא כר' יוסי, א"כ הרי מצאת בפי' חוץ מר' יוסי דבע"מ על פה שייך לשון שיור, והריא"ף מודה ביה כדפי'[רשתי], שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שהוא פסק לאיסורא בע"מ שלא תנשאי, ולא נודע לי דעתו בזה ובמה שמדמהו ללא תשתי יין זה לעולם, ולעניות דעתנו לית ליה דמיונא כלל, אלא שאין רצוני להאריך לעולם בדבר שלא יצטרך לכוונתנו, ואפשר שזה אחד מן הדברים שחולקין ואין מסכימין דעתם זה עם זה, אבל סוגית ההלכה בודאי אין לפקפק כדפרי'[שית] היא, שהרי לא פסק דלא כר' יוסי אלא בע"מ שלא תנשאי דווק'.
עוד כתבת אחינו, דתירוץ קושייתי אזלא עם תירוץ קושית המחבר שכתב ע"מ שתתן לי מאתים זוז יכול לומ' איני רוצה בהם ודייק מינה דיכול לבטלו כל זמן שלא נתקיים התנאי, ומוכח לה מההיא דאמ' [גיטין ע"ד ע"ב] מתקנתו של הלל נלמוד כו' דקאמ' דנתינה בעל כרחה לא הויא נתינה, ואמ' מרן אע"ג דהאי קושיא לא הויא אלא לפי מה שפסק רבי' האיי ז"ל כלישנא קמא, ולכאורה כלישנא בתרא משמע למפסק, ואפי' הכי יש תשובה לקושיתו, ע"כ, אנא הא דרבי' האיי לא אשכחינן, ומטיבותיך לאחזויי לן היכן נכתב, אם בספר החדושין או במקום אחר, אי זו מקומו, אם ישנו בידיך, אכן מן הדומה לי מסתברא דלא כמר, בלישנא בתרא משמע טפי דנתינה בעל כרחה לא הויא נתינה כדאתקפתא דרב פפא והלל מאי דאצטריך ליה תקון אבל לעולם אפי' בפניו מדעתו אין בעל כרחה לא, ולא אשכחן דלהדר ליה תלמודא מידי, ודייקא נמי דאתקפתיה אתקפתא, דהא סברא דאיכא דאמרי אזיל דאתקפתיה דלישנא קמא דרב פפא, מכלל דטעמיה טעמא דמסתברא היא, ועל זה אמ' איכא דאמרי דרבא הכי מוכח ליה מתקנתו של הלל, והדר אמ' אף להאי לישנא אשכח רב פפא אתקפתא, מכלל דאתקפתיה חזקה היא ובין, ואע"ג דלסברת החדושין פסקו כאיכא דאמרי ולא חשו לאתקפתיה, כלם נתנו מרועה אחד, ואני לעולם שטת ההלכה אני מחזיק, אי לאו בטעמ' אפיקו לה מאונאי, דהאי דמייתי משלהי מצות חליצה [יבמות ק"ו ע"ב] דהלכתא כמר זוטרא ואע"ג דאתקיף לה מר בר רב אידי, לא דמי, דהתם תלמודא בהדיא קא פסיק והלכתא כמר זוטרא, אבל היכא דלא אפסיקא בהדיא מאן לימ' לן דלא הויא אתקפתא, ועוד דהתם יכלינן למימר דאתקפתיה דרב אידי לא אלימ' כל כי האי, דאתקיף והא לא ניתן ליכתב הוא, דהא בהדיא חזינן דכוותה בהנזקין [גיטין ס' ע"א] דפריש דומיא דהכי ומשני עת לעשות, הכא נמי גבי יבמה לא שנא משום הכי שרטט מר זוטרא וכתב לכלה פרשה. ות"ח [=ותא חזי] אי הויא אתקפתא שהר"ם ז"ל חש לה, דקא פסיק שאם נתנה בעל כרחו והוא אינו רוצה בהם הרי זה גט פסול, [ואי] (וא)פשיטא ליה כלישניה דרבא בתרא דהיינו איכא דאמרי, הא אמרי' דהויא נתינה וא"כ מגורשת ודאי היא, אלא ש"מ דמספקא ליה באתקפתיה דרב פפא.
עוד כתב מכאן דשתי קושיות הולכות אל מקום אחד וחדא תרוצא לתרויהו, וכמדומה לי דאפי' לחד לא מתריץ ולשון תירוציך צריך פי' לפירושו ולא אבריר גבן כהוגן, שאמרת בהא דמחול לך [גיטין ע"ד ע"ב], משום רשותא דבעל כו', אלא האי דאינה מגורשת, משום דלא חשבינן שתוכל להתקיים תו כהוגן, ולא משום רשות שיש לו לבעל יותר אלא משום דשייך ליה בקיום התנאי דהיינו בקבלת המעות, ע"כ, האי לישנא דלא חשבינן שתוכל להתקיים תו כהוגן, דלא ידענא מאי נינהו ומאי אדון ביה, ומאי כהוגן שייך ביה, הרי היא מזומנת לתתם אי לאו משום מחילתו, ומאי האי דעתא, דשייך ביה בקיום התנאי דהיינו בקבלת המעות, ומה לנו אם הוא בקבלת המעות יקבל ויקבל שהרי היא מזומנת לתתם, ואמאי ניזיל בחשוכא, אלא כפשטא דגמרא [שם] דאורי לן בפי' הכא לצעורא קא מכוין, כלומ' מתוך ששונאה כשמגרשה בעי לצעורא טפי בטרחא דזוזי וע"מ כן נתן לה גיטא וכשחזר ומחלן נמצא דתנאי דצער אזלא ליה ואם כן לא נתקיים תנאה, זהו אור ההלכה ועינה וליכא מידי אחרינא למטפל בה, והאי פלניא דאמרת, הגע עצמך אי מחיל להו גבי דידה מהאי טעמ' נמי הוא דמ"מ צערא דתנאה אינו מתקיים, ושייכותא דידיה לא עביד בו מדי כלל, ואיהו מחזק הטעם ולא מחליש.
ומה שאמרת דומה במקצת לאומ' לאשה הרי זה גיטיך ע"מ שתעלי לאילן זה או לכותל זה ונקצץ האילן או נפל הכותל אין זה גט [תוספתא שם פ"ח הכ"א], ואמרת דליכא חלוק בין קצצו בעל לקצצו אחר, תנאה דשייך דהא לא שייך ביה כלל אלא מונעה מלקיים התנאי ובעל נמי כי קצצו לא בטל תנאו דהא לא שייך בטול בענין זה אלא גרם שלא יתקיים התנאי, ע"כ, נפלאים דבריך בזה דתליא תניא בדלא תניא, דהאי תוספתא נקצץ האילן או נפל הכותל, תנן נמי ממילא, ומשום הכי אינו גט כיון שהעכבה אינו ממנו ולא ממנה וכיון שכן לתא דידה היא ואינה מגורשת, אבל אם קצצו הבעל אמינא לך דהוי גט כר' שמעון [ב"ג] דאמ' [שם ע"ה ע"ב] כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט, וכל שכן היכא שהיא ממנו, ומאן לימ' לן דלאו הלכתא היא, דהא תלמודא פסק [שם ע"א] כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצדן וראיה אחרונה, והא דאצטלית [שם ע"ד ע"ב] גרידא אדחיא ליה, אבל באחרינא אמינא דהלכת' כוותיה, ולא קשיא ליה ההיא דמחולין לך [שם], דבהא אפי' רשב"ג מודה דלא הוי גט, דאע"ג דאיהו מחיל, הם (בידם) [בידה] לתתם שהרי הוא לא אמ' שלא יקחם, וכל זמן שלא נתנתם לא יתקיים תנאיה, ואחר נמי כי מחלם (לא) [לה] מהאי טעמא נמי אינה מגורשת, ועל מנת שתניקי את בני ומת הבן, כיון דמיתה שכיחא, כדאמרי' [שם פ"ה ע"א] גרות לא שכיחא מיתה שכיחא, הוי נמי כמי שהעכבה ממנו יותר ממנה, דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דמאית תוך ב' שנים, ואמרה לה תן לי בנך ואניקהו, ואם כן לתא דידיה הוא, מה שאין כן לאילן נטוע ובית בנוי דלא שכיחא בהו קציצה ונפילה ואנסא הוי לדידיה ולדידה, ואמרי' לתא דידה הוא דלא יכלא לקיים תנאה, וכן נמי כשאמ' האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה, מצי אמרה ליה היה לך לידע באביך אם רוצה בשמושי, שהרבה אנשים מונעים עצמם מלהשתמש באחרים, ואנא הא קאימנא להשלים תנאי, והעכבה בחמתך כשאינך מרצה לקבל שמושי, שאביך הוא, ומן הדין לשמוע לך, ואם אינו רוצה שאשמשנו בעבורך שלא אצא מרשותך, אשתכח דאת הוא דקא גרים והעכבה ממך יותר ממני, משום הכי הוי גט, מה שאין כן באילן וכותל דליכא בהו הני טעמי דלשניהם אין העכבה מהם, ואם קצצו אחר אפשר דאמינא לך דאינה מגורשת דלצעורא קא מכוין והא לא צערא, וההעכבה אינה מחמת שניהם, ואע"ג דמסתפינא מחבירי כ"ש מרבותי שידעתי שהרבה כנגדי הם לפסוק דלא כרשב"ג, כיון דחזינא דאיכא קצת מן החכמים שידם עמדי לעזרני אשען בהם כל זמן שלא אראה שאתחייב בדין, כמו שאחי אומ' שלא תמוט אהל רבותינו ז"ל ממך עד שתדע על מה, זה בענין בטול תנאי, ואחזור לכוונתי, דחזינא בהדיא דמבטל לתנאיה אחר שהגיע גט לידה בהא מילתא דמחילת מעות דהוי טעמ' משום דלצעורא איכוון והא לא צערה, ולאו אמינא טעמ' אחרינא אלא מאי דאתמ' בגמ', דשיכותו בקבלת מעותיו לא מעלה ולא מוריד כמו שפירשתי, ועדין קושית חכם מן המחברים במקומה עומדת לסברת הרי"ף והר"ם ז"ל, ולא נתתי עדין טעם מספיק לדבריו, אבל לפי עניות דעתי קושית החכם המחבר ליתא כלל, ולא יכיל למקשי מהא דמיתי כלל לרי"ף ולר"מ ז"ל, דהוא בעי למחזי דכל זמן שלא יגמר התנאי חוזר מיהא דאי אמ' ע"מ שתתני לה מאתים זוז יכול לומ' איני רוצה בהם ואינה מגורשת, והא לא הוה תיובתיהו כלל, ואינו חוזר ומבטל כלל כשאינו רוצה לקחתם, דכיון דסבירא לן דנתינה בעל כרחה לא הויא נתינה, הוי כמאן דאמ' לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז לדעתי ורצוני כל זמן שארצה בהם, ואם כן כשאמ' איני רוצה בהם לאו חזרה, אלא דהכי אתני בהדה ולא בטל כלל, אלא ע"מ זה קבלה היא גיטה וכל זמן שלא נתקיים תנאיה אינה מגורשת, אבל בבטול ממש דמחזי להדיא דמבטל דהא לא אמ' איני רוצה בהם אלא שכבר מחל רצונו, ואם כן הוי בטול ממש, ואכתי הדרן קושיין לדוכתי, וחיי פלוני וחיי [גיטין פ"ג ע"ב] שיכול למחול לה צער שתיית יין ולא הוי גט כההיא דמחולין לך, דלצערא איכוין והא לא צערה, דמה שאמרת לשנויי חלוק בין שב ואל תעשה ובין קום ועשה, כבודך מונח במקומו דלאו סברא היא כלל בהאי מילתא, ומה לי אם שב ואל תעשה הוא, מ"מ הא לא אצטערא והוא מתכוין לצערא ולא נתקיים כשמחל לה, והיכי מתקיים התנאי עוד בעל כרחו, ואפי' תשמור היא עצמה, דההיא שמירה מחמת עצמה ושמירתו רשות היא וליכא צערא כלל, וההיא שמירה דמעיקרא שמירת חובה ושמירת צער היא, ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, ואפי' לא שייך הכא בעל בקיום התנאי, דהאי שייכות אינו מעלה ולא מוריד בכאן כלל, ואפשר השב ואל תעשה וקום עשה אהני לגבי אשה אי מנסבא עד דאקים תנאה או בקבלת גיטא מיד, משום דקשיא הא לאחר לא תנשא עד שתתן, כהאי דאמרי' [שם פ"ג ע"א] אי הכי כלהו תנאיה דעלמ' לא תנסיב דדילמא לא מקימא תנאה, מכלל דשויא מיד, ואמרי' בקום ועשה איכא למיחש טפי בקיום התנאי משום דמחסרא מעשה, מה שאין כן בשב ואל תעשה דלא מחסרא מידי, שבידה היא, אבל גבי הא מילתא דמו ודמו ובחדא מחתא מחתי.
עוד כתבת בהאי דספר התרומה, שיש לך מעות להריץ, שעשיתי דברי הגאונים ז"ל דאומרי' דגט שנכתב לשמה ונחתם שלא לשמה בטל כשל תורה, וקרוב הדבר לומ' שאם נתגרשה בעדי מסירה שתנשא לכתחלה, ויש לך קצת ראיות על זה, ע"כ, בכאן רפו ידי ותש כחי כנקבה ואמרתי הריני כפרתך ולא יצאה שגגה זו ממך, וכי אחי לקפחני בטעותא רבא נתכוונת (וטו) [אטו] אנא קטיל קני באגמא אנא, דלא גמירנא ולא חזי שותא דטעמא וסברא, וכי מעות אלו תריץ שאונה בהם את הבריות, אי שמים הכי אחי אתה וברית עולם עמי כרת, ומדוע אחי הקלותני, כי ידעתי אחי ידעתי כי מים אלו לא שתית מעולם, כי מבור השכל אתה דולם, אכן אל בור הנשבר לא חששת לטנף מימיו במים מגולים או שאובים, ולא זה אחי מוסרך שאם (באה) [באר] שנואה פעמים מימיה חביבין והיכא אתמ[ר] הא בקרוב הדבר לומ' שאם נתגרשה בעדי מסירה שתנשא לכתחלה, היינו כגון בתרי [גיטין ה' ע"א], דאיהו גיטא אליבא דרבא דאמ' טעמ' לפי שאין מצויין, דאע"פ שאין מכירין חתימת הגט הוו אינהו כעדי מסירה, ומטעם דאלו יאמרו בפנינו גרשה, הכא נמי כשאומ' הבעל נתננו להם אין צריכין לומ' בפני וכו', דכיון שנתנו הבעל להם כעדי מסירה הם ואפי' נחתם שלא לשמה או ליכא בהו סהדי כלל חתומים, אליבא דר' אלעזר דאמ' עדי מסירה כרתי, ואע"ג דאיכא למימ' אם שמא חתומים הם בגט שמא לא נחתם לשמה והוה ליה כמזוייף מתוכו ומודה בו ר' אליעזר שהוא פסול [שם ד' ע"א], איכא למימ' הני מילי בודאי אבל בספק לא חיישי', ובכל זה ליכא בטול כלל בגט ולא מודעא מסר, אלא שאתה בא לאסרו (בשמי) [בשמא] עדי חתימה לא נחתם לשמו, ומשום הכי די לנו בעדי מסי', והנהו שלוחים כעדי מסירה נינהו, אבל הכא אם קודם שנגמר הגט שעדיין לא חתמוהו בטלם הבעל ובטל הגט אטו איכא למאן דאמ' דמתכשר בעדי מסירה, והא ודאי כשחתמוהו חספא בעלמ' חתמו, שהרי הגט מעקרו נתבטל, ואפי' התחלת הכתיבה כ"ש החתימ', ומאי אהנו (טו) [תו] עדי מסירה, ואפי' גט כשר ממש ונכתב ונחתם לשמה ואח"כ בטלוהו שזהו מסירת מודעא או נתנו אותו בעדי מסירה והעדים מסרוהו לו כצואתו מי מהני ומי מגרשה חלילה וחס, וא"כ דחספא הוא אפי' בטול מודעא לא מהני כדאמרי' דחספא לא מצי לשוויי גיטא, זהו מה שכתבנו בס' התרומה, ודמיון אחי שמדמה זה לגט שנחתם שלא לשמה שאומרי' עליו דקרוב הדבר לומ' שמתגרשת בעדי מסירה כרחוק מזרח ממערב הוא, ולא יהיה הדבר עוד ולא יבא למימר צורבא מרבנן כהאי מילתא, ומה שכתב אחינו יקירנו שקבל עליו מאונאה דהאי דהנזקין, שאני רוצה להיות עד ודיין, רצוני אומר בזה שאותן הדברי' שאמרתי בכתבי הראשון הם כתובים בעדנא דהוה לבאי עליה דמר, אבל לבתר דאפייסנא בהדיה אמרתי ומי יתן תבאנה תשובות אחינו, ישביעונו ודבריהם מנפת צופים ואטעם יערת דבשם ואומ' ראו נא כי אורו עיני, ובהאי דנזקין ובבטול מודעא בדיניהם ומחלקותם שחלקתי ובשאלת הר"ם ז"ל ששאלתי ממנו גבי גט זה בטל, כי חביבים עלי מאד תשובותיו עד שחברתי כלם אחת אל אחת בקנדריס לעצמו כמו שבאות ראשון ראשון, ולואי שישאו חן בעיניו כן תשובותי ללקטם ולאספם אולי יחזור ויעיין בהם לפעמים, ומה ששגיתי בהם יבינני לרוב אהבתו וחסדו, ושלום אחי ותורתו יגדל לעד כתאוותו, ותאות החרד באמרי בינה לפניו להגות, הירא פן תהיה סברותיו שוגות ומשגות כי לבי קטן מהכיל גודל תשובותיו, ולנגד סברותיו המופלגות, עדין לא הגיע לפלגות, נאמן בריתו בתם לבבי. יהודה ב"ר נתן הנביא.
<h2>דף פד:</h2>
לר' יהודה ב"ר נתן הנביא. מעי מעי אוחילה, כי לא אדע מי אחרי אוריש ואנחילה, העושר הרב אשר נתן לי, והכבוד הגדול הצפון אצלי, וסגלת חמדת אוצרי וחילי, אשר יעשרני המלך והרבה את זבולי, והוא ההוד והכבוד אשר האציל עלי האדון הנכבד הזה מרוחו והאיר את שבילי, ונגה אור יקרו וקרנים מידו לי, דת יקרו הנחילני, ותורת חסדו הורישני, פקח את עיני והאיר אשוני, כאשר קבלה מסיני ונתנה בקרב ארמוני, לשכן בהיכלי ומעוני, להיות אצלי אמונה לזבולי, להשתעשע עמה יומי ולילי, העל נחלה כזאת לא אדאג, ועל ירושה הזאת לא אשאג, אמרתי אהה אדוני העוד לי בנים במעי, היצאו עוד מחלצי בני שעשועי, להורישם התורה הזאת ולזכותם, להניח להם ברכה אל ביתם, זאת נחלת אדני אשר אין ערערין ומפקפקין, זאת היא ירושה שלא יצאו עליה עסקין, באה אלי מיד בעליה, ואין טוען עליה, שהיא ירושה בידו מקדמונו של עולם, עלה למרום לקחת מתנות באדם, ומשרתי עליון מסרו לו סודות כלם, אשריו שזכה לפני חמה, ואשרי שזכיתי לאורה העצומה, אם כן איפא ואל גרם המעלות בידו ישבתי וקמתי, ואל מדרגה גדולה על ידו עליתי והתרוממתי, איך לב הותל יטני, ורוח נואל יפתני, לחרף ולנאץ בסודו, ולזלזל מעלתו והודו, ואם כדברי בן המחטא, חכי יהגא ולשוני בוטה, חשבתי להיות בן ביתו, אחר אשר הגיעני כל הכבוד הזה מאתו, לא במרד ולא במעל, חלילה לאל ממעל, והגדולה שבכלן בהיותי שאלה אחת שואל מאתו והוא העניקני מתנות הגדולות, הראה בי עינו היפה להריק לי נדבותיו כגשם נדבות נוזלות, אמרתי הנחל הזה איך אוכל לעבור ואיך אשחה במים שאין להם סוף והנחל הולך וגדל נגדי, והירדן מלא על כל גדותיו ואין בידי רק מקלי לבדי, על כן דברתי עד הנה דברי לא לדבר אחר ושאר רוח לי, כי אם לבד אהבה ורצון ונפש ידידות משחרת לא לדרך אחרת, והעזר קיים והקשר אמיץ בחבלי אהבים קדודים קשור, ובעבותות אהבה אסור ועצור, ולא אחדל מענות את אהובי, ולא אחשוך פי כי הוא ידע את לבבי, גם אני ידעתי כי בריתו ברית עולם לא תשכח, אין בעיונו רק אהבה ושלום רוח נכון ולב שמח, וחלי מעי הגדול יום ששי ושבת כחבלי יולדה, עצרני מהשיב על ספרתך ואגרתך החמודה, עד כי בעונותי יום ששי בבאה אלי, ואני על יצועי מתגלגל בחבלי, צועק מרוב צירי וחילי, ולא זכיתי לראותה עד יום שבת כי הניח השם מעט אלי, ומצאתי רפואה בספרך לנגעי התחזקתי ואמרתי שישו בני מעי, ועתה עמדתי עליה, וברשותא דמר אמינא מאי דאתחזו לי בסייעת' דשמיא.
מה שחלקת בשיור וצד אישות דלא אלא בדבר דשייכא ביה בעודה תחתיו, אע"פ שרובם של אותם בעיות רבית וירושה ודומיהם הכי אזלי, מה תעשה בציור תרומה גבי חוץ מתרומותיך, היכא שבעלה ישראל וגרשה ואמ' לה הרי זה גטיך על מנת שלא תאכלי בתרו'[מה] אם תתארסי לכהן, דהויא מותרת בתרומה אי לאו משום שיוריה דבעל, אע"ג דגרושה היא וגרושה ממילא אתסרא לכהן להנשא לו, אפי' הכי מן האירוסין אכלה בתרומה כל זמן שלא נשאת, כדאפסיקנא הלכתא פ' הבא על יבמתו [יבמות נ"ו ע"ב] הלכתא כר' אליעזר ור' שמעון דמשמרת לביאה פסולה אכלה, ואע"ג דפסקינ' הלכתא פ' יש מותרות [שם פ"ד ע"ב] לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, וא"כ מאי משמרת לביאה פסולה איכא, הא אתמ' בהדיא דגרושה לכהן מוזהרת דכל היכא דאיהו מוזהר שלא ישא אותה היא נמי מוזהרת שלא ישאנו, ומפיק לה מלא יקחו [ויקרא כ"א], לא יקחו, מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש, וכי אתמ' דרב לא הוזהרו כשרות כו' היינו כהנת לחלל, דכיון שהוא אינו מוזהר שלא ישא כהנת היא נמי לא מתזהרא, הרי לך בפי' דאי לאו שיוריה דבעל אכלה בתרומה, והתם היכי שייכא בעודה תחתיו בתרומה והלא בעלה ישראל הוא, אלא דלאו כלל הוא, דאפי' במילי דלא שייכא גביה בעודה תחתיו אשכחינן שיורי בגמ' וקיימ' בתיקו.
עוד כתבת ואפי' פריש לה מר משום שיור, ליכא למשמע לה מינה מידי, דההיא ר' יוסי ב"ר יהודה היא ואליבא דרבנן [גיטין פ"ב ע"א], והיינו טעמא שלא הביאה הרב אלפסי ז"ל, ואם כדברי החדושין היה לו להביא לחלוק בין ביאה לנשואין, אלא ודאי ר' יוסי ב"ר יהודה היא אליבא דרבנן ואמ' תבעלי וה"ה לתנשאי, אלא מדקא בעי למתני סיפא [שם פ"ד ע"א] לא תבעלי, דלא שייך בהו נשואין, תנא נמי שלא תבעלי גבי אסר וה"ה שלא תנשאי, ע"כ, נפלאתי עליך פליאה נשגבה לא אוכל לה, כד נאים מר אמרה להאי סברא, לבלבל סברתו הנכונה בסברת מי שאינו מבחין בין המדמה והמושכל, אמרת דתבעלי ותנשאי אחד הם והכל שוה לר' יוסי ב"ר יהודה, ומשום דקתני בבריתא לא תבעלי גבי אבא ואביך תני נמי לשון לא תבעלי וה"ה לשלא תנשאי, תינח להאי בריתא דאבא ואביך, אבל בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן לעיל [פ"ב ע"א] דקאמ' מתני' כי האי תנא דתניא א"ר יוסי ב"ר יהודה לא נחלקו וכו', אלא על מה נחלקו על המגרש את אשתו ואמ' לה ע"מ שלא תבעלי, והתם מאי טענה מספקת לה, אם איתא לדר' יוסי ב"ר יהודה תבעלי ותנשאי חדא נינהו, אלא בודאי סברתנו כך היא וכך עלה בדעתנו אי ניחא ליה למר לפרשה הכי, דתנא דקא בעי לאוקומי פלוגתיה דר' אליעזר ורבנן בחוץ הוא ולא ע"מ, שלא תנשאי דווקא, כדמפ' לה בהדיא בבריתא דר' יוסי ב"ר יהודה, וקאמ' דוקא בחוץ הוא דפליגי, וההוא קאמרי רבנן דהוי שיור גמור גבי ההוא גברא שאסרה לו בין בזנות בין בנשואין, אבל בע"מ דנשואין מודו ליה שהרי הותרה אצלו בזנות ולא חשבי' שיור דנשואין שיור, והא תנא דנשואין לא שיור חשבי ליה אלא כתנאי בעלמא, מאחר שמתקיים בה גופו של גט דהיינו הרי את מותרת לכל אדם, שהרי לא נמנעת זאת מכל אדם, ובנשואין הויא גביה דידיה כתנאי' בעלמ', אי מקיימי' להו הוי גט ואי לא לא, ור' יוסי ב"ר יהודה חשיב ליה אליבא דרבנן שיור דנשואין שיור מאחר שאין מתכוין בה גופו של גט בכל ענין, והעד הנאמן לך בריתא דר' יוסי ב"ר יהודה, דלא קתני בבריתא אלא ע"מ שלא תנשאי, מכלל (דפ"ק) [דת"ק] בדקא סלקא דעתיה דבחוץ הוא דפליגי אבל ע"מ מודו ליה, ודאי ע"מ הוא דווקא דהיינו שלא תנשאי, אבל בשלא תבעלי בודאי סבירא ליה דאינו גט, ודמיא דחוץ הוא שיור גמור, ועוד ראיה נסחת ר' שסוגית ההלכה על ציר זה סובבת, גבי נענה ר' יוסי [שם פ"ג ע"א], דקאמר, היאך מצינו שזה מתיר וזה אוסר כו', ובמאי אילימ' בע"מ הרי הותרה אצלו בזנות, ואי סבירא ליה לתנא דע"מ דפליגי ר' אליעזר ורבנן בשלא תבעלי הוא היכי הותרה אצלו בזנות, ואי ס"ל אלא ודאי ע"מ שלא תנשאי הוא, הרי לך ראיה ברורה שזאת היא שטת ההלכה וזאת היא סברת ר' יוסי, והיינו הוא שלא פסק הריא"ף ז"ל כר' יוסי ולא הביא ההיא בריתא, דהא מוכח לה רבינא דהאי אלא חוץ הוא מבריתא דנגעים, והלכתא כרבינא דבחוץ הוא דפליגי אבל בע"מ מודו ליה, כלומ' בע"מ דנישואין, דלא חשבינן ליה שיור בההוא ע"מ דר' יוסי, אבל בע"מ שלא תבעלי ודאי מודו דשיור הוי, א"כ בודאי חלק הרב בין ביאה לנשואין ודי לו כשפסק כרבינא, ממילא משמע דע"מ שלא תבעלי הוי שיור.
ובבריתא דשלא תבעלי לאבא ואביך דייק מיניה רש"י ז"ל אבל שלא תבעלי לפלוני אינו גט, לאו כדקאמ' מר שה"ה שלא תנשאי, אלא דווקא לא תבעלי הוא דהוי שיורא, ואפי' אליבא דרבינא כדפרישנא דע"מ דבעילה כלהו מודו דשיור הוי, אבל בע"מ דנשואין אפסיקא דלא כר' יוסי, א"כ הרי מצאת בפי' חוץ מר' יוסי דבע"מ על פה שייך לשון שיור, והריא"ף מודה ביה כדפי'[רשתי], שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שהוא פסק לאיסורא בע"מ שלא תנשאי, ולא נודע לי דעתו בזה ובמה שמדמהו ללא תשתי יין זה לעולם, ולעניות דעתנו לית ליה דמיונא כלל, אלא שאין רצוני להאריך לעולם בדבר שלא יצטרך לכוונתנו, ואפשר שזה אחד מן הדברים שחולקין ואין מסכימין דעתם זה עם זה, אבל סוגית ההלכה בודאי אין לפקפק כדפרי'[שית] היא, שהרי לא פסק דלא כר' יוסי אלא בע"מ שלא תנשאי דווק'.
עוד כתבת אחינו, דתירוץ קושייתי אזלא עם תירוץ קושית המחבר שכתב ע"מ שתתן לי מאתים זוז יכול לומ' איני רוצה בהם ודייק מינה דיכול לבטלו כל זמן שלא נתקיים התנאי, ומוכח לה מההיא דאמ' [גיטין ע"ד ע"ב] מתקנתו של הלל נלמוד כו' דקאמ' דנתינה בעל כרחה לא הויא נתינה, ואמ' מרן אע"ג דהאי קושיא לא הויא אלא לפי מה שפסק רבי' האיי ז"ל כלישנא קמא, ולכאורה כלישנא בתרא משמע למפסק, ואפי' הכי יש תשובה לקושיתו, ע"כ, אנא הא דרבי' האיי לא אשכחינן, ומטיבותיך לאחזויי לן היכן נכתב, אם בספר החדושין או במקום אחר, אי זו מקומו, אם ישנו בידיך, אכן מן הדומה לי מסתברא דלא כמר, בלישנא בתרא משמע טפי דנתינה בעל כרחה לא הויא נתינה כדאתקפתא דרב פפא והלל מאי דאצטריך ליה תקון אבל לעולם אפי' בפניו מדעתו אין בעל כרחה לא, ולא אשכחן דלהדר ליה תלמודא מידי, ודייקא נמי דאתקפתיה אתקפתא, דהא סברא דאיכא דאמרי אזיל דאתקפתיה דלישנא קמא דרב פפא, מכלל דטעמיה טעמא דמסתברא היא, ועל זה אמ' איכא דאמרי דרבא הכי מוכח ליה מתקנתו של הלל, והדר אמ' אף להאי לישנא אשכח רב פפא אתקפתא, מכלל דאתקפתיה חזקה היא ובין, ואע"ג דלסברת החדושין פסקו כאיכא דאמרי ולא חשו לאתקפתיה, כלם נתנו מרועה אחד, ואני לעולם שטת ההלכה אני מחזיק, אי לאו בטעמ' אפיקו לה מאונאי, דהאי דמייתי משלהי מצות חליצה [יבמות ק"ו ע"ב] דהלכתא כמר זוטרא ואע"ג דאתקיף לה מר בר רב אידי, לא דמי, דהתם תלמודא בהדיא קא פסיק והלכתא כמר זוטרא, אבל היכא דלא אפסיקא בהדיא מאן לימ' לן דלא הויא אתקפתא, ועוד דהתם יכלינן למימר דאתקפתיה דרב אידי לא אלימ' כל כי האי, דאתקיף והא לא ניתן ליכתב הוא, דהא בהדיא חזינן דכוותה בהנזקין [גיטין ס' ע"א] דפריש דומיא דהכי ומשני עת לעשות, הכא נמי גבי יבמה לא שנא משום הכי שרטט מר זוטרא וכתב לכלה פרשה. ות"ח [=ותא חזי] אי הויא אתקפתא שהר"ם ז"ל חש לה, דקא פסיק שאם נתנה בעל כרחו והוא אינו רוצה בהם הרי זה גט פסול, [ואי] (וא)פשיטא ליה כלישניה דרבא בתרא דהיינו איכא דאמרי, הא אמרי' דהויא נתינה וא"כ מגורשת ודאי היא, אלא ש"מ דמספקא ליה באתקפתיה דרב פפא.
עוד כתב מכאן דשתי קושיות הולכות אל מקום אחד וחדא תרוצא לתרויהו, וכמדומה לי דאפי' לחד לא מתריץ ולשון תירוציך צריך פי' לפירושו ולא אבריר גבן כהוגן, שאמרת בהא דמחול לך [גיטין ע"ד ע"ב], משום רשותא דבעל כו', אלא האי דאינה מגורשת, משום דלא חשבינן שתוכל להתקיים תו כהוגן, ולא משום רשות שיש לו לבעל יותר אלא משום דשייך ליה בקיום התנאי דהיינו בקבלת המעות, ע"כ, האי לישנא דלא חשבינן שתוכל להתקיים תו כהוגן, דלא ידענא מאי נינהו ומאי אדון ביה, ומאי כהוגן שייך ביה, הרי היא מזומנת לתתם אי לאו משום מחילתו, ומאי האי דעתא, דשייך ביה בקיום התנאי דהיינו בקבלת המעות, ומה לנו אם הוא בקבלת המעות יקבל ויקבל שהרי היא מזומנת לתתם, ואמאי ניזיל בחשוכא, אלא כפשטא דגמרא [שם] דאורי לן בפי' הכא לצעורא קא מכוין, כלומ' מתוך ששונאה כשמגרשה בעי לצעורא טפי בטרחא דזוזי וע"מ כן נתן לה גיטא וכשחזר ומחלן נמצא דתנאי דצער אזלא ליה ואם כן לא נתקיים תנאה, זהו אור ההלכה ועינה וליכא מידי אחרינא למטפל בה, והאי פלניא דאמרת, הגע עצמך אי מחיל להו גבי דידה מהאי טעמ' נמי הוא דמ"מ צערא דתנאה אינו מתקיים, ושייכותא דידיה לא עביד בו מדי כלל, ואיהו מחזק הטעם ולא מחליש.
ומה שאמרת דומה במקצת לאומ' לאשה הרי זה גיטיך ע"מ שתעלי לאילן זה או לכותל זה ונקצץ האילן או נפל הכותל אין זה גט [תוספתא שם פ"ח הכ"א], ואמרת דליכא חלוק בין קצצו בעל לקצצו אחר, תנאה דשייך דהא לא שייך ביה כלל אלא מונעה מלקיים התנאי ובעל נמי כי קצצו לא בטל תנאו דהא לא שייך בטול בענין זה אלא גרם שלא יתקיים התנאי, ע"כ, נפלאים דבריך בזה דתליא תניא בדלא תניא, דהאי תוספתא נקצץ האילן או נפל הכותל, תנן נמי ממילא, ומשום הכי אינו גט כיון שהעכבה אינו ממנו ולא ממנה וכיון שכן לתא דידה היא ואינה מגורשת, אבל אם קצצו הבעל אמינא לך דהוי גט כר' שמעון [ב"ג] דאמ' [שם ע"ה ע"ב] כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט, וכל שכן היכא שהיא ממנו, ומאן לימ' לן דלאו הלכתא היא, דהא תלמודא פסק [שם ע"א] כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצדן וראיה אחרונה, והא דאצטלית [שם ע"ד ע"ב] גרידא אדחיא ליה, אבל באחרינא אמינא דהלכת' כוותיה, ולא קשיא ליה ההיא דמחולין לך [שם], דבהא אפי' רשב"ג מודה דלא הוי גט, דאע"ג דאיהו מחיל, הם (בידם) [בידה] לתתם שהרי הוא לא אמ' שלא יקחם, וכל זמן שלא נתנתם לא יתקיים תנאיה, ואחר נמי כי מחלם (לא) [לה] מהאי טעמא נמי אינה מגורשת, ועל מנת שתניקי את בני ומת הבן, כיון דמיתה שכיחא, כדאמרי' [שם פ"ה ע"א] גרות לא שכיחא מיתה שכיחא, הוי נמי כמי שהעכבה ממנו יותר ממנה, דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דמאית תוך ב' שנים, ואמרה לה תן לי בנך ואניקהו, ואם כן לתא דידיה הוא, מה שאין כן לאילן נטוע ובית בנוי דלא שכיחא בהו קציצה ונפילה ואנסא הוי לדידיה ולדידה, ואמרי' לתא דידה הוא דלא יכלא לקיים תנאה, וכן נמי כשאמ' האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה, מצי אמרה ליה היה לך לידע באביך אם רוצה בשמושי, שהרבה אנשים מונעים עצמם מלהשתמש באחרים, ואנא הא קאימנא להשלים תנאי, והעכבה בחמתך כשאינך מרצה לקבל שמושי, שאביך הוא, ומן הדין לשמוע לך, ואם אינו רוצה שאשמשנו בעבורך שלא אצא מרשותך, אשתכח דאת הוא דקא גרים והעכבה ממך יותר ממני, משום הכי הוי גט, מה שאין כן באילן וכותל דליכא בהו הני טעמי דלשניהם אין העכבה מהם, ואם קצצו אחר אפשר דאמינא לך דאינה מגורשת דלצעורא קא מכוין והא לא צערא, וההעכבה אינה מחמת שניהם, ואע"ג דמסתפינא מחבירי כ"ש מרבותי שידעתי שהרבה כנגדי הם לפסוק דלא כרשב"ג, כיון דחזינא דאיכא קצת מן החכמים שידם עמדי לעזרני אשען בהם כל זמן שלא אראה שאתחייב בדין, כמו שאחי אומ' שלא תמוט אהל רבותינו ז"ל ממך עד שתדע על מה, זה בענין בטול תנאי, ואחזור לכוונתי, דחזינא בהדיא דמבטל לתנאיה אחר שהגיע גט לידה בהא מילתא דמחילת מעות דהוי טעמ' משום דלצעורא איכוון והא לא צערה, ולאו אמינא טעמ' אחרינא אלא מאי דאתמ' בגמ', דשיכותו בקבלת מעותיו לא מעלה ולא מוריד כמו שפירשתי, ועדין קושית חכם מן המחברים במקומה עומדת לסברת הרי"ף והר"ם ז"ל, ולא נתתי עדין טעם מספיק לדבריו, אבל לפי עניות דעתי קושית החכם המחבר ליתא כלל, ולא יכיל למקשי מהא דמיתי כלל לרי"ף ולר"מ ז"ל, דהוא בעי למחזי דכל זמן שלא יגמר התנאי חוזר מיהא דאי אמ' ע"מ שתתני לה מאתים זוז יכול לומ' איני רוצה בהם ואינה מגורשת, והא לא הוה תיובתיהו כלל, ואינו חוזר ומבטל כלל כשאינו רוצה לקחתם, דכיון דסבירא לן דנתינה בעל כרחה לא הויא נתינה, הוי כמאן דאמ' לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז לדעתי ורצוני כל זמן שארצה בהם, ואם כן כשאמ' איני רוצה בהם לאו חזרה, אלא דהכי אתני בהדה ולא בטל כלל, אלא ע"מ זה קבלה היא גיטה וכל זמן שלא נתקיים תנאיה אינה מגורשת, אבל בבטול ממש דמחזי להדיא דמבטל דהא לא אמ' איני רוצה בהם אלא שכבר מחל רצונו, ואם כן הוי בטול ממש, ואכתי הדרן קושיין לדוכתי, וחיי פלוני וחיי [גיטין פ"ג ע"ב] שיכול למחול לה צער שתיית יין ולא הוי גט כההיא דמחולין לך, דלצערא איכוין והא לא צערה, דמה שאמרת לשנויי חלוק בין שב ואל תעשה ובין קום ועשה, כבודך מונח במקומו דלאו סברא היא כלל בהאי מילתא, ומה לי אם שב ואל תעשה הוא, מ"מ הא לא אצטערא והוא מתכוין לצערא ולא נתקיים כשמחל לה, והיכי מתקיים התנאי עוד בעל כרחו, ואפי' תשמור היא עצמה, דההיא שמירה מחמת עצמה ושמירתו רשות היא וליכא צערא כלל, וההיא שמירה דמעיקרא שמירת חובה ושמירת צער היא, ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, ואפי' לא שייך הכא בעל בקיום התנאי, דהאי שייכות אינו מעלה ולא מוריד בכאן כלל, ואפשר השב ואל תעשה וקום עשה אהני לגבי אשה אי מנסבא עד דאקים תנאה או בקבלת גיטא מיד, משום דקשיא הא לאחר לא תנשא עד שתתן, כהאי דאמרי' [שם פ"ג ע"א] אי הכי כלהו תנאיה דעלמ' לא תנסיב דדילמא לא מקימא תנאה, מכלל דשויא מיד, ואמרי' בקום ועשה איכא למיחש טפי בקיום התנאי משום דמחסרא מעשה, מה שאין כן בשב ואל תעשה דלא מחסרא מידי, שבידה היא, אבל גבי הא מילתא דמו ודמו ובחדא מחתא מחתי.
עוד כתבת בהאי דספר התרומה, שיש לך מעות להריץ, שעשיתי דברי הגאונים ז"ל דאומרי' דגט שנכתב לשמה ונחתם שלא לשמה בטל כשל תורה, וקרוב הדבר לומ' שאם נתגרשה בעדי מסירה שתנשא לכתחלה, ויש לך קצת ראיות על זה, ע"כ, בכאן רפו ידי ותש כחי כנקבה ואמרתי הריני כפרתך ולא יצאה שגגה זו ממך, וכי אחי לקפחני בטעותא רבא נתכוונת (וטו) [אטו] אנא קטיל קני באגמא אנא, דלא גמירנא ולא חזי שותא דטעמא וסברא, וכי מעות אלו תריץ שאונה בהם את הבריות, אי שמים הכי אחי אתה וברית עולם עמי כרת, ומדוע אחי הקלותני, כי ידעתי אחי ידעתי כי מים אלו לא שתית מעולם, כי מבור השכל אתה דולם, אכן אל בור הנשבר לא חששת לטנף מימיו במים מגולים או שאובים, ולא זה אחי מוסרך שאם (באה) [באר] שנואה פעמים מימיה חביבין והיכא אתמ[ר] הא בקרוב הדבר לומ' שאם נתגרשה בעדי מסירה שתנשא לכתחלה, היינו כגון בתרי [גיטין ה' ע"א], דאיהו גיטא אליבא דרבא דאמ' טעמ' לפי שאין מצויין, דאע"פ שאין מכירין חתימת הגט הוו אינהו כעדי מסירה, ומטעם דאלו יאמרו בפנינו גרשה, הכא נמי כשאומ' הבעל נתננו להם אין צריכין לומ' בפני וכו', דכיון שנתנו הבעל להם כעדי מסירה הם ואפי' נחתם שלא לשמה או ליכא בהו סהדי כלל חתומים, אליבא דר' אלעזר דאמ' עדי מסירה כרתי, ואע"ג דאיכא למימ' אם שמא חתומים הם בגט שמא לא נחתם לשמה והוה ליה כמזוייף מתוכו ומודה בו ר' אליעזר שהוא פסול [שם ד' ע"א], איכא למימ' הני מילי בודאי אבל בספק לא חיישי', ובכל זה ליכא בטול כלל בגט ולא מודעא מסר, אלא שאתה בא לאסרו (בשמי) [בשמא] עדי חתימה לא נחתם לשמו, ומשום הכי די לנו בעדי מסי', והנהו שלוחים כעדי מסירה נינהו, אבל הכא אם קודם שנגמר הגט שעדיין לא חתמוהו בטלם הבעל ובטל הגט אטו איכא למאן דאמ' דמתכשר בעדי מסירה, והא ודאי כשחתמוהו חספא בעלמ' חתמו, שהרי הגט מעקרו נתבטל, ואפי' התחלת הכתיבה כ"ש החתימ', ומאי אהנו (טו) [תו] עדי מסירה, ואפי' גט כשר ממש ונכתב ונחתם לשמה ואח"כ בטלוהו שזהו מסירת מודעא או נתנו אותו בעדי מסירה והעדים מסרוהו לו כצואתו מי מהני ומי מגרשה חלילה וחס, וא"כ דחספא הוא אפי' בטול מודעא לא מהני כדאמרי' דחספא לא מצי לשוויי גיטא, זהו מה שכתבנו בס' התרומה, ודמיון אחי שמדמה זה לגט שנחתם שלא לשמה שאומרי' עליו דקרוב הדבר לומ' שמתגרשת בעדי מסירה כרחוק מזרח ממערב הוא, ולא יהיה הדבר עוד ולא יבא למימר צורבא מרבנן כהאי מילתא, ומה שכתב אחינו יקירנו שקבל עליו מאונאה דהאי דהנזקין, שאני רוצה להיות עד ודיין, רצוני אומר בזה שאותן הדברי' שאמרתי בכתבי הראשון הם כתובים בעדנא דהוה לבאי עליה דמר, אבל לבתר דאפייסנא בהדיה אמרתי ומי יתן תבאנה תשובות אחינו, ישביעונו ודבריהם מנפת צופים ואטעם יערת דבשם ואומ' ראו נא כי אורו עיני, ובהאי דנזקין ובבטול מודעא בדיניהם ומחלקותם שחלקתי ובשאלת הר"ם ז"ל ששאלתי ממנו גבי גט זה בטל, כי חביבים עלי מאד תשובותיו עד שחברתי כלם אחת אל אחת בקנדריס לעצמו כמו שבאות ראשון ראשון, ולואי שישאו חן בעיניו כן תשובותי ללקטם ולאספם אולי יחזור ויעיין בהם לפעמים, ומה ששגיתי בהם יבינני לרוב אהבתו וחסדו, ושלום אחי ותורתו יגדל לעד כתאוותו, ותאות החרד באמרי בינה לפניו להגות, הירא פן תהיה סברותיו שוגות ומשגות כי לבי קטן מהכיל גודל תשובותיו, ולנגד סברותיו המופלגות, עדין לא הגיע לפלגות, נאמן בריתו בתם לבבי. יהודה ב"ר נתן הנביא.
